שואת יהודי חבל הסודטים
שואת יהדות חבל הסודטים הוא רצח עם בו טבחו השלטון הנאצי בסיוע משתפי פעולה ובעלי בריתם ממדינות הציר באלפי יהודים צ'כים כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה. עקב הטרדות ואלימות, כולל במהלך ליל הבדולח (9–10 בנובמבר 1938), רבים מהיהודים כבר עזבו את חבל הסודטים באמצע 1939. שאר היהודים היו נתונים להחרמת רכוש ולבסוף לגירוש ולרצח. במהלך שנות המלחמה המאוחרות, עשרות אלפי יהודים היו עובדי כפייה ברשת של מחנות ריכוז בחבל הסודטים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבוא
[עריכת קוד מקור | עריכה]צ'כיה שהייתה חלק מצ'כוסלובקיה, הוקמה בשנת 1918 לאחר פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה. היא כללה את המחוזות הצ'כיים בוהמיה ומוראביה, סלובקיה, מחוז רוס-סובקרפתיה וחלקים משלזיה האוסטרית. נתוני מפקד האוכלוסין לפני המלחמה, חילקה את אוכלוסיית צ'כוסלובקיה לקבוצות אתניות, בכ-50 אחוזים צ'כית, 22.3 אחוזים גרמנית, 16 אחוזים סלובקית, 4.78 אחוזים הונגרית, 3.79 אחוזים אוקראינית, 1.29 עברית ויידיש ו-0.57 פולנית. קהילות יהודיות גדולות התקיימו בערים ליברץ, טפליצה וקרלובי וארי. יהודי חבל הסודטים היו ברובם אנשי עסקים ותעשיינים. שפת האם של רובם הייתה גרמנית, והם ראו עצמם כגרמנים.
סיפוח חבל הסודטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חבל הסודטים
לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בשנת 1933, דרשה גרמניה "להחזיר" את האוכלוסייה הגרמנית האתנית לצ'כוסלובקיה - ולספח את שטחיה של צ'כיה - לגרמניה הנאצית. בסוף קיץ 1938, איים היטלר בלפתוח מלחמה אירופאית אלא אם כן חבל הסודטים יסופח לגרמניה. חבל הסודטים היה אזור גבול בצ'כוסלובקיה שהכיל אוכלוסייה גרמנית אתנית ברובה וכן את צבא צ'כוסלובקיה שהתכונן למלחמה עם גרמניה. מנהיגי בריטניה, צרפת, איטליה וגרמניה קיימו את ועידת מינכן ב-29–30 בספטמבר 1938, שם הם הסכימו לגרמניה הנאצית לספח את חבל הסודטים בתמורה להתחייבות לשלום מצד היטלר. במקביל, מפגינים למען הסיפוח לגרמניה תקפו חנויות בבעלות יהודים. ב-1 באוקטובר החל צבא צ'כוסלובקיה לסגת, והוורמאכט הקים ממשל צבאי.
לאחר הסיפוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]עקב האלימות נגד יהודי אוסטריה לאחר הסיפוח הגרמני במרץ 1938, היו יהודי חבל הסודטים מודעים לסכנות הכרוכות בשלטון הנאצי. כ-2,000 מתוך 3,000 יהודי קרלובי וארי נמלטו לפראג מיד לאחר הסיפוח. יחידות האיינזצגרופן החלו במעשי ונדליזם ואלימות נגד יהודים מיד עם הסיפוח, ועד תחילת שנת 1939 נעצרו כ-10,000 יהודים. חלקם הוחזקו במרכזי מעצר בחבל הסודטים, בעוד שאלפים גורשו למחנות ריכוז בגרמניה. יהודים רבים שטרם ברחו, לרוב קשישים או בעלי רכוש משמעותי שלא רצו לנטוש, זכו לביקור מהגסטפו זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית ונאלצו לחתום על מסמכים בהם הבטיחו לעזוב תוך שישה ימים, וסבלו מחיפוש במגוריהם באמתלת חיפוש אחר "חומר חתרני" ו"סחורה גנובה". יהודים רבים ברחו עם חפצי ערך אישיים ולעיתים גם מכונות ממפעלים שבבעלותם.
במהלך ליל הבדולח נהרסו רוב בתי הכנסת בחבל הסודטים, אך מספר היהודים שנרצחו אינו ידוע. כ-12,000 יהודים נמלטו מחבל הארץ לאחר ליל הבדולח, ובחודש מאי 1939 נותרו בחבל הסודטים רק 2,363 אנשים שהוגדרו כיהודים "מלאים" על פי חוקי נירנברג (כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה בטרם המלחמה), כ-2,183 "מִישְׁלִינְגים" מדרגה ראשונה וכ-1,396 מישלינגים מדרגה שנייה.
ב-14 במרץ 1939 הכריזה מדינת סלובקיה על עצמאות בתמיכה גרמנית. תוך כדי ביצוע תוכניות שנעשו מאז אוקטובר 1938, פלשה גרמניה למדינת התחתית הצ'כית, והקימה את הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, ובכך נכנסו רוב הפליטים מחבל הסודטים תחת השלטון הנאצי. אלו שלא הספיקו להגר גורשו מהפרוטקטורט, בעיקר לגטו לודז'.
משנת 1939, יהודים מעל גיל 14 נדרשו לעבוד בפרויקטים של עבודת כפייה, אף על פי שמספרם לא הספיק לבלום את המחסור בכוח האדם המקומי. בשל מספריהם הנמוכים, לא הוקם בחבל הסודטים אפילו מחנה עבודה בכפייה אחד ליהודים מקומיים, למרות המערכות הנרחבות שהיו קיימות במקומות אחרים. ניצול עבודת הכפייה של יהודים לא-גרמנים על ידי ארגון שמלט הפך לרווח מרכזי של ה-SS. בתחילת 1943 היו תשעה עשר מתוך 177 מחנות שמלט באזור חבל הסודטים; העצורים שוכנו בתנאים דומים לאלו שבמחנות הריכוז. בסוף 1942, יותר מאלף נשים יהודיות הועסקו בכפייה במפעלי טקסטיל מקומיים. בפוסטלברג (אנ') היה מחנה עבודה בכפייה מ-1943 ועד 1945, ובדצמבר 1944 הוקמו שני מחנות ליד חומוטוב.
בשנת 1942 החלו לקום בחבל מחנות משנה של פלוסנבירג, גרוס-רוזן וראוונסבריק, רבים מהם בעזרת ארגון שמלט. בשנת 1944 הורחב השימוש במחנות בחבל, בשל העובדה שהוא הופצץ מעט על ידי בעלות הברית, ובכך יכול היה להמשיך להתנהל בבטחה המאמץ המלחמתי הנאצי. אחד ממחנות המשנה הגדולים ביותר בחבל הסודטים היה לייטמריץ, תת-מחנה של פלוסנבירג שבשטחו היה מפעל למטוסים, והיו בו כ-18,000 אסירים (כולל 3,600 יהודים), מתוכם 4,500 מתו. שבעה מחנות משנה לנשים של גרוס-רוזן בחבל הסודטים הכילו 4,000 נשים יהודיות. אלפי יהודים הגיעו למחנות אלו בשנה האחרונה של המלחמה, גם יהודים הונגרים שגורשו בקיץ 1944 וגם יהודים אחרים שפונו מאושוויץ, גרוס-רוזן ומחנות ריכוז אחרים ב-1945. צעדות מוות נרחבות התקיימו בצפון בוהמיה בשבועות האחרונים של המלחמה, ומאמצע אפריל 1945 הועברו מהחבל לטרזיינשטט 12,829 אסירים.
אריזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אריזציה
ב-14 באוקטובר 1938 הוציא הרמן גרינג צווים ל"אריזציה" של הרכוש היהודי, שהשפיע על הרייך כולו, כולל חבל הסודטים שסופח באותם ימים. בתוך שבועות נאסר על יהודים להניף את דגל גרמניה, לעבוד כעיתונאים ולהפעיל חנויות קמעונאיות. לאחר ליל הבדולח, הם נדרשו לשלם מס של 20% על כל הנכסים, ובדצמבר חוקי נירנברג הורחבו לארץ הסודטים. היהודים נדרשו להצהיר על נכסיהם עד 31 בינואר 1939. הסיפוח המוחלט של חבל הסודטים לרייך ובריחה של האוכלוסייה היהודית אפשרו לתהליך להתקדם מהר יותר מאשר במקומות אחרים, והוא הושלם ברובו עד סוף 1939. סכום הכסף הכולל שהושג על ידי האריזציה הוערך בכמיליארד רייכסמרק.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שהחוק הצ'כוסלובקי שלאחר המלחמה ראה את כל עסקאות האריזציה כפסולות, ניצולים יהודים התמודדו עם קשיים בהחזרת רכושם. המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה התנגדה להשבה, והעדיפה במקום זאת להלאים עסקים. אזרחותם של היהודים שהכריזו על אזרחות גרמנית במפקד 1930 נשללו, והם נאלצו להגיש בקשה חוזרת לקבלתה, כשבינתיים הם לא היו זכאים לחלוטין להשבה או להטבות סוציאליות כלשהן, מה שהותיר רבים שקועים בעוני.
כתשעים אחוז משלושת מיליון הגרמנים שבצ'כיה גורשו במהלך גירוש הגרמנים מצ'כוסלובקיה לאחר המלחמה, ובהם גם היהודים שאיבדו את אזרחותם הגרמנית. גירוש היהודים הופסק בפתאומיות בספטמבר 1946 עקב סיקור תקשורתי לא חיובי והתנגדות המושל הצבאי של אזור הכיבוש האמריקאי של גרמניה.